נורית ויסמן אתר: נוריתה
(5.2.22)
משפחה, סיפור / נירה מאי
עורכת הספר: מירי רוזובסקי
עיצוב העטיפה: אביב ליכטר עפ"י ציור של גילה רוסו - צימט
הוצאת שְׁתַּיִם
קודם כל, שם הספר מאד מאד מתאים לספר.
זה באמת משפחה – סיפור.
סיפור של משפחה.
ההרגשה שלי הייתה, סיפור "בקטנה". משהו מונוטוני, שקט.
אבל שקט מזויף.
שקט מלמעלה, סערה מאד גדולה מלמטה.
זה סיפור על התפרקות משפחה.
אך הוא לא מסופר ברעש וצלצולים.
אין שנאה, אין נקמה, אין דווקא. אין צעקות.
סיפור של משפחה, המשפחתיות וביחד הגיעו לקיצם.
משפחה – אבא, אמא, שתי בנות בגיל העשרה. הפרש גילאים בין הבנות בערך שנה.
מלכה האם.
איתן האב.
שירה הבת הבכורה.
נועה הבת הקטנה.
הסיפור מסופר ב 4 קולות. לפעמים לחוד ולפעמים ביחד. לפעמים נוספים אנשים.
אך הוא לא מסופר בגוף ראשון.
הכתיבה היא בגוף שלישי.
כאילו מלמעלה.
מין הרגשה של אדישות. צופים עליך מלמעלה ומספרים את הסיפור שלך, את המעשים.
לפעמים הדמות "חושבת" ומספרת בגוף ראשון, ואז רואים ומרגישים את הרגשות ואת השצף קצף ואת הגעש מלמטה.
מלכה ואיתן התחתנו בגיל דיי מאוחר. לכל אחד יש קריירה משלו. הבנות נולדו מיידית ובסמיכות.
האב והאם המשיכו בקריירות שלהם. האב יותר והאם פחות.
ככה נוח להם.
3 נשים וגבר בבית.
הילדות גדלו.
הבנות שונות מאד באופי.
ופתאום איתן מרגיש לא מקושר, לא נחוץ.
הנשים מסתדרות לבד.
איתן כועס. מנסה לאחוז בשליטה.
והשאלה הגדולה – איך זה קרה.
האם בעת גידול הילדים, היה נוח לאיתן לזוז הצידה, האם נוח היה לו לא ליזום כלום.
או האם מלכה השתלטה.
איתן חווה משבר, מתרחק.
המשפחה מתפרקת. לא ברעש, בלי צעקות.
איתן ומלכה מנסים להבין מה קורה. האם אפשר לאחות את הקרעים.
אבל לא.
זה פשוט נגמר.
קורה.
אהבתי את הספר, כתוב בכישרון רב. חדר לי מתחת לעור.
הרגשתי לא נוח כשקראתי. זזתי כל הזמן.
עצוב.
ממליצה מאד.