עליתי לארץ מארגנטינה בשנת 1973 זו הייתה עליה פוליטית. הייתי חברה בגרעין עליה, חברים שסיימו את לימודיהם במקצועות שונים באוניברסיטה והיו שייכים לתנועה הציונית בבואנוס איירס. העלייה לקיבוץ געש הגשימה את השאיפה להשתייך ולהבנות סביב הזהות היהודית אותה בחרנו. זאת הייתה תקופה סוערת עבור הצעירים בארגנטינה ואנחנו כרכנו את עתידנו עם העתיד של העם בישראל.

 

בארץ הייתי והנני אשת חינוך. עבורי, בהשראת הפדגוגיה של פאולו פריירה, חינוך הוא תמיד פוליטי ושניהם מקור להשראה ולהבניית תיקווה והדיאלוג החינוכי הוא גם דרך וגם מטרה. עבדתי  כמורה, יועצת ומכשירה מורים שלושים שנה. ולאחר שפרשתי לגמלאות המשכתי להיות פעילה במכון מופ"ת ובמרכז בובר לחינוך דיאלוגי במכללת בית ברל.

 

גם כיום אני עובדת עם תנועות הנוער והבוגרים שלהן בשאיפה שבאזורינו התבונה תגבר על היצרים, החמלה על העוינות והכעס ונצליח לייצר בשביל הנכדים של כולנו מסלול אל החיים בשלום. לכן, אין זה מפתיע שהסיפור על המשפחה הוא גם סיפור פוליטי מקומי. הוא סיפור עלינו, אלה שחיים פה ומעורים במציאות לפעמים מתוך בחירה ולפעמים מתוך כורח.   ההקבלה הנרמזת בין התפוררות המשפחה לבין החיים הפוליטיים בארץ אינם פרי תיכנון מוקדם הם התגלגלו כשני פנים של אותה מציאות.