יש את השלב הזה בחיי הורים, שהילדים כבר גדולים, עדיין תחת חסותינו, אבל כבר לא תלותיים. ואנחנו, שהיינו במירוץ החיים הבלתי נגמר ותיזזנו בין טיפול יומיומי, הסעות, ליווי לחוגים, חברים, פעילויות, ועוד ועוד.. מקבלים לפתע מתנה. זמן. ולא סתם זמן. זמן לעצמנו. כמה ייחלנו לכמה שעות שקטות ורגועות רק לעצמנו? אבל זה יכול להיות כחרב פיפיות. זה מפגיש אותנו עם עצמנו, ומעמת אותנו עם כל אותם דברים שקברנו פנימה. ובמרחב הזן שהתפנה השדים עולים. הם הרי לא הולכים אף פעם לשום מקום. הם תמיד מרימים ראשם. מהווים תזכורת. כמו רוצים לומר: "אנחנו פה".

מלכה ואיתן נשואים עשרים שנה, הורים לשתי בנות מתבגרות: שירה ונועה. הבנות לומדות בתיכון, ויומן מלא וגדוש בפעילות לימודית וחברתית. מלכה מחזיקה במשרה בכירה בהייטק, ואיתן מהנדס. משפחה רגילה, החיה את החיים וצועדת במסלול המוכר. אבל משהו משתבש. בעוד הילדות שהיו קטנות איתן הרגיש שהוא יותר חיוני בתא המשפחתי, הרי שעכשיו מרגיש כמי שמתבונן מהצד על משפחתו כמו נטע זר בתוך ביתו שלו. הוא מתבונן מהצד באשתו ובנותיו, הדבוקה הנשית המאוחדת הזו, ומרגיש שאין לו חלק בתוך זה. אין לו נוכחות ואין לו קול, והקול שיוצא ממנו הוא מתפרץ, אגרסבי, כוחני, כזה שמערער את השקט שאפיין את המשפחה, כשבמקביל אירוע מעברו הצבאי של איתן, הנשאר לשבת בשולי התודעה, צף ועולה, ולא נותן מנוח לנפשו המסוכסכת בלאו הכי.

"עד לפני זמן לא רב ידעתי בעל פה את החוקים, את השפה, הכרתי את האוויר שאתה נושם כאילו שלי היה. הכרתי כל רמז, ידעתי להיענות לכל אות וסימן. עכשיו אנחנו שנינו משדרים על תדר שונה ומדברים שפות מקבילות, לפעמים דומות אך לרוב המסר נעלם עוד לפני שייגע בנו". (עמ' 145)

המשפחה מתפרקת.

הסיפור מסופר בארבעה קולות: קולה של מלכה, קולו של איתן, וקולן של הבנות שירה ונועה. כל אחת מהדמויות מספרת את הצד שלה בפרידה, בפירוק של התא המשפחתי.

המשפחה תמיד תישאר משפחה, היא רק משנה צורתה.

בכתיבה קולחת ובהירה, המשאירה את הרגשנות בצד מספרת נירה מאי סיפור על משפחה, המתחילה כיחידה שלמה, מתפרקת, מתפזרת, ומתאחה מחדש למבנה שונה.

משפחה, סיפור. אהבתי את בחירת השם. כל כך נכונה ההקבלה הזו של משפחה לספר. לכל משפחה יש סיפור, וכל משפחה היא סיפור שלא נגמר.

וקצת על העטיפה: במבט ראשון לא ממש הבנתי מה אני רואה. כשהתבוננתי בתשומת לב נדהמתי לראות בה כל כך הרבה שמצויר בהמון כשרון.